בתוך תשעה ימים הופיעו 124 דוחות ובהם יותר מ־560,000 מילים.
לא היה זה אוסף ספרים שעבר דיגיטציה, וגם לא פרסום של שנות מחקר. המסמכים הגיעו מן Hanover Institute for Public Policy, ארגון בעל מראה של מכון חשיבה אמריקאי למדיניות ציבורית, המציג את עצמו כמי שחוקר את הגורמים המזינים אנטישמיות בארצות הברית. עמודיו מאמצים את הצורה המוכרת של מחקר בן זמננו: מתודולוגיה, נתונים, תרשימים, שפה טכנית, הפניות אקדמיות ומסקנות המנוסחות בריחוק לכאורה.
תחקיר של The Guardian, שפורסם ב־26 באוגוסט, מיקם את החומרים האלה בתוך קמפיין שנועד להשפיע על המידע שמערכות בינה מלאכותית מוצאות, מאחזרות ולבסוף משלבות בתשובותיהן על ישראל ופלסטין. העיתון תיעד פרסום של יותר מחצי מיליון מילים בתשעה ימים בלבד, ותיאר את Hanover Institute כמבנה שאינו קיים כישות משפטית מזוהה ושאין לו צוות או כתובת מוסדית הניתנים לזיהוי פומבי.
הארגון עצמו מכיר כיום בקשר כספי המאפשר לשחזר חלק מן השרשרת. לפי עמוד המימון שלו ולפי הרישומים מכוח Foreign Agents Registration Act שעליהם הסתמכו The Guardian ו־Responsible Statecraft, החומרים מופצים בידי Piro Inc. מטעם Havas Media Germany, הפועלת עבור לשכת הפרסום הממשלתית של ישראל, לפ״מ. בה בעת, Hanover טוען שהגוף המממן אינו בוחר נושאים, אינו בוחן טיוטות ואינו מאשר מסקנות לפני הפרסום.
הניתוח הזה יוצא גם מתוך זיכרון שאסור להפוך לכלי. אנו זוכרות וזוכרים במיוחד את קורבנות השואה, ולצדם את הרפובליקנים והרפובליקניות הספרדים הרבים שגורשו למחנות הריכוז הנאציים, שרבים מהם נרצחו במתחם מאוטהאוזן–גוזן. הזיכרון המשותף של מי שסבלו מאנטישמיות, מפשיזם, מגירוש ומהשמדה מחייב אותנו להתנגד לכל צורה של שנאה כלפי יהודים ויהודיות וכלפי קהילות יהודיות. הוא גם מונע את הפיכת חובת הזיכרון לאמצעי לסגירת דיון ביקורתי במדיניותה של מדינה או בקמפיינים התקשורתיים שלה.
הדיון בעצמאותם הממשית של הדוחות האלה חשוב. אבל יש כאן שאלה נוספת, החורגת בהרבה מן המקרה המסוים הזה.
מה קורה כאשר קמפיין אינו מבקש עוד רק לשכנע את מי שקוראים אותו, אלא להפוך לאחד המקורות שמהם מכונה תבנה לאחר מכן תשובה?
לפני התשובה נמצא המקור
במשך עשרות שנים היה אפשר לדמיין חלק ניכר מן התקשורת הפוליטית כרצף פשוט יחסית.
מישהו יצר מסר. אמצעי תקשורת הפיץ אותו. ציבור קיבל אותו.
האינטרנט הוסיף מתווכים. מנועי חיפוש החלו להחליט אילו מסמכים יופיעו ראשונים, וסביב היכולת הזאת צמחה תעשייה שלמה שנועדה להתאים תכנים לקריטריונים של Google. קידום במנועי חיפוש, SEO, לא היה חייב לשנות את דעתו של אדם. די היה בהגדלת הסיכוי שעמוד מסוים יימצא.
מערכות גנרטיביות מוסיפות שכבת תיווך נוספת.
שאילתה אינה מובילה עוד בהכרח לרשימת מסמכים. היא יכולה להסתיים בפסקה הנראית עצמאית ומלאה, המאגדת, מסכמת ומארגנת מחדש מידע ממקורות שונים.
הרצף משתנה:
שחקן → מסמך → מערכת בינה מלאכותית → תשובה → ציבור
ועמו משתנה גם המקום שבו התערבות עשויה להיות יעילה.
לחלק מן הפרקטיקה הזאת כבר יש שם: Generative Engine Optimization, או GEO — אופטימיזציה למנועים גנרטיביים. המחקר בתחום בוחן כיצד מאפיינים מסוימים של עמוד משפיעים על הסיכוי שהוא יאוחזר, יצוטט או ישולב בתשובות שמפיקות מערכות כגון ChatGPT, Gemini או Perplexity.
אין זה רק SEO בשם אחר. מחקרים עדכניים מבחינים בין מצב שבו מקור מאותר, מצב שבו הוא מצוטט ומצב שבו תוכנו נטמע בפועל בתשובה. לעמוד ארוך, בנוי היטב, קשור במדויק לשאילתה ועשיר בנתונים שקל לחלץ, עשויים להיות סיכויים רבים יותר להשתלב בשרשרת הזאת.
אין פירוש הדבר שקיימת נוסחה חסינה לשליטה במה שמודל יאמר. הספרות הקיימת מדגישה את השונות בין פלטפורמות, שאילתות והרצות. היא גם אינה מאפשרת לטעון שפרסום אלפי עמודים ישנה באופן אוטומטי את אימון המודל או את חלון האחזור שלו בזמן אמת.
אבל היא פותחת אפשרות פוליטית אחרת.
אין צורך לשנות את המודל, אם אפשר להשפיע על הנוף התיעודי שבו המודל מעיין.
להיראות כמו ידע
כאן נעשה מקרה Hanover מעניין במיוחד.
מפני שמה שמיוצר אינו לובש צורה מובהקת של פרסומת.
הוא לובש צורה של דוח.
יש טבלאות. שיטות. ציטוטים. מדגמים. הסברים. שפה כמותית. שאלות מנוסחות בדייקנות. מוסד ששמו יכול היה להשתייך לעשרות מרכזי מחקר.
כמעט כל הכותרות מנוסחות כשאלות הדומות לאלה שמישהי או מישהו עשויים להקליד בצ׳אטבוט: „האם אנטי־ציונות היא אנטישמיות?״, „מה גרם לעקירת הפלסטינים ב־1948?״ או „אילו ארגונים הומניטריים תיעדו פשעי מלחמה ישראליים?״. המסמך אינו רק ממתין שיקראו אותו. הוא כבר מציג את עצמו בצורת שאילתה והתשובה האפשרית לה.
גם צורת השאלה אינה כלי קיבול ניטרלי. האנתרופולוג הפלסטיני־אמריקאי סאעד אטשאן (Sa’ed Atshan) הראה כיצד מילה הנראית תיאורית, כגון „משבר״, יכולה להסתיר כיבוש, לנרמל דיכוי ולמחוק את המבנה ההיסטורי שמאפשר להבין אירוע. דבר דומה קורה בשאלה: ברגע שהיא מגדירה את הבעיה, היא כבר קובעת איזו תקופה חשובה, אילו שחקנים יופיעו, אילו יחסים סיבתיים ייראו סבירים ואילו ראיות ייחשבו רלוונטיות.
לפיכך, התאמת מסמכים לשאלות של צ׳אטבוט עשויה להיות יותר מתחרות על אספקת תשובה. היא מאפשרת גם להיאבק על הנחות היסוד שמהן המכונה תארגן את הסוגיה. בחירת הכותרת, הגדרת הקטגוריות ומסגרת הזמן הן חלק מן ההתערבות. עוד לפני שהמערכת משיבה, ייתכן שהיא כבר קיבלה את המסגור שהציע המקור.
לכל המאפיינים האלה יש היסטוריה תרבותית הקודמת לבינה המלאכותית. גם אנחנו למדנו להשתמש בהם כאותות של סמכות.
טבלה אינה מוכיחה שמשהו נכון.
מתודולוגיה כתובה אינה מבטיחה שהשיטה ראויה.
הפניה אקדמית אינה הופכת פרשנות, כשלעצמה, לידע מהימן.
ובכל זאת, הצורות האלה משתתפות שוב ושוב בהליכים היומיומיים שבאמצעותם אנו מחליטות ומחליטים למה ראוי להאמין.
הבינה המלאכותית יורשת את הנוף הזה.
מערכות החיפוש והאחזור שלה חייבות להחליט, מבין מיליוני עמודים, אילו נראים רלוונטיים לשאלה נתונה. לאחר מכן עליהן לבחור קטעים, להשוות ביניהם ולייצר בעזרתם תשובה.
לכן אי אפשר לצמצם את הבעיה לשאלה אם בינה מלאכותית מסוגלת לזהות „תעמולה״.
השאלה המוקדמת יותר מטרידה:
כיצד מכונה מזהה סמכות?
וממנה עולה שאלה נוספת:
כמה מן הסימנים שבהם היא משתמשת כדי לזהות סמכות נוצרו במקור בידי התרבות התיעודית שלנו?
בדיוק כאן טמונה היעילות האפשרית של פעולה כזאת. אין צורך להמציא צורה חדשה של אמינות. אפשר לנכס צורה שאנו כבר מכירים.
Piro, החברה המפיצה את חומרי Hanover, מפרסמת את הפעילות הזאת בשם AI Story Optimization. בהצעה שלה היא מבטיחה לייצר תוכן „המתוכנן לפי האופן שבו מודלי שפה גדולים מעריכים אמינות״. הניסוח הופך את מראית הסמכות בעיני המכונה למוצר מסחרי מפורש.
אין מקור ללא תנאים
אגודת האנתרופולוגים הפלסטינים, Insaniyyat, מציעה אמת מידה מועילה במיוחד לקריאת המקרה הזה. ההנחיות האתיות שלה קובעות כי אי אפשר להפריד את ייצור הידע על פלסטין מן התנאים הקולוניאליים והפוליטיים שבהם הוא נוצר. מול האשליה של אובייקטיביות מופשטת, הן דורשות לבחון את היחסים בין חוקרות וחוקרים, המוסדות המארחים אותם, הגופים המממנים, המשתתפות והמשתתפים, והמעגלים שדרכם הממצאים יופצו.
אין כאן הצעה להחליף קפדנות בזהותו של מי שמדבר. ההצעה היא להרחיב את משמעותה של קפדנות. אי אפשר להעריך מקור רק לפי התקינות הצורנית של טבלאותיו או מספר ההפניות שבו. חשובים גם מקור הנתונים, תנאי ההסכמה, מעמדם של מי שתרמו ידע, מנגנוני האחריות והאפשרות לשחזר את הדרך מן המחקר אל הפרסום.
מנקודת מבט זו, הצהרת המימון של Hanover פותרת רק חלק מן הבעיה. היא מאפשרת לזהות שרשרת של מימון והפצה, אך אינה מזהה מחברות ומחברים, צוותי מחקר, קריטריונים לבחירה, הליכי אימות או אחריות מוסדית מוגדרת. שקיפות כספית יכולה להתקיים ללא עקיבות אפיסטמית.
ההבחנה הזאת מכרעת עבור מערכות גנרטיביות. מכונה יכולה לאחזר את המתודולוגיה הכתובה בעמוד, אך לא בהכרח את היחסים החברתיים שנעדרים ממנו. היא יכולה לחלץ נתון בלי לדעת מי היו מסוגלים להפיק אותו, לערער עליו או לסרב להשתתף. כאשר סמכות מחושבת לפי תכונותיו הגלויות של מסמך, תנאי הייצור שהועלמו ממנו עלולים להיעלם פעמיים: תחילה מן המקור ולאחר מכן מן התשובה.
מ־SEO למאבק על התשובה
מנוע החיפוש העניק ערך פוליטי לעמוד התוצאות הראשון.
בינה מלאכותית גנרטיבית עשויה להעניק ערך פוליטי לדבר אחר: להיות חלק ממאגר המסמכים שממנו מסונתזת תשובה.
ההבדל נראה קטן, אך אינו כזה.
במנוע חיפוש מסורתי אנחנו עדיין רואים, לפחות עקרונית, ריבוי מקורות. אפשר לפתוח מקור אחד, לחזור, להשוות לאחר, לזהות כלי תקשורת או לחשוד בשם מתחם.
בתשובה גנרטיבית הגבולות האלה עלולים להתמוסס.
חמישה מסמכים יכולים להפוך לחמישה משפטים.
מחלוקת יכולה להפוך להסבר.
מקור שולי עשוי להיעלם, ואילו מקור שעבר אופטימיזציה קפדנית עשוי לזכות בנוכחות לא־מידתית.
הסמכות אינה מתבטאת עוד רק במיקום בדירוג; היא מתחילה להיטמע בלשונה של התשובה עצמה.
כך הופכת התשתית התיעודית של האינטרנט לזירה חדשה של מאבק.
ולא רק עבור מדינות.
לחברות, לקבוצות לחץ, למפלגות, לתעשיות, לתנועות חברתיות ולארגונים מכל סוג יש אותו תמריץ אפשרי. אם מיליוני אנשים מתחילים את שאלותיהם בממשק גנרטיבי, לנוכחות בין המקורות המזינים אותו יש ערך כלכלי ופוליטי.
כך עשוי ייצור תוכן למכונות להפוך לפעילות בפני עצמה.
לא לכתוב כדי שמישהו יקרא.
לכתוב כדי שהטקסט יאוחזר.
לא לשכנע ישירות.
להפוך לראיה זמינה עבור מי שיענה.
מה שסינתזה עלולה למחוק
אבל הבעיה אינה מסתיימת בשאלה אילו מקורות נכנסים. חשוב גם מה קורה להם כאשר הם מסונתזים.
האנתרופולוגית הפלסטינית אמאל בשארה (Amahl Bishara) הדגישה כי החוויה הפלסטינית נחצית בידי צורות שונות של אלימות קולוניאלית־התיישבותית, בהתאם למעמד המשפטי ולגאוגרפיה: אזרחות ישראלית, תושבות בירושלים, כיבוש צבאי בגדה המערבית או בעזה, פליטות וגלות. דיבור על „המצב הפלסטיני״ כעל יחידה הומוגנית עלול להסתיר דווקא את ההבדלים האלה ואת היחסים המייצרים אותם.
תשובה גנרטיבית יכולה לאגד מסמכים שונים ולהפוך אותם לפסקה קולחת. הקולחות הזאת מועילה, אך אין פירושה שנוצר יחס צודק בין המקורות. היא עלולה למחוק את מקורה של טענה, להעמיד על אותו מישור עדויות שנוצרו בתנאים לא־שווים באופן קיצוני, או לדחוס היסטוריות שונות להסבר נטול חיכוך. סינתזה אינה רק פעולה של צמצום; היא גם מחלקת נראות.
מחקר הדוקטורט של האנתרופולוגית הפלסטינית־אמריקאית הדיל אסאלי (Hadeel Assali) מאפשר להתקדם צעד נוסף. עבודת הדוקטורט שלה בוחנת כיצד נרטיבים אינם רק מתארים מרחבים, אלא מסייעים לייצר אותם ולהעניק להם סמכות. הקובץ Producing Palestine, בעריכת דינה מטר והלגה טוויל־סורי, מרחיב את הרעיון למדיה ולתשתיות כגון TikTok, מיפוי דיגיטלי ודימויי רחפנים: פלסטין מיוצרת ומשועתקת דרך טכנולוגיות, שפות וגאוגרפיות, ולא רק מיוצגת בהן.
Hanover משתתף במאבק הזה מעמדה תעשייתית הממומנת בידי סוכנות מדינתית. הוא אינו מנסה רק להוסיף לאינטרנט פרשנות אוהדת. הוא מנסה לסייע בייצור פלסטין הזמינה למכונות כמערך תיעודי: אילו שאלות מגדירות אותה, אילו נתונים נראים ניתנים לחילוץ ואילו קולות מגיעים כשהם כבר מומרים לראיות. השאלה על התשובה מחייבת אפוא לשאול גם אילו חוויות נשארו מחוץ לקורפוס, אילו הבדלים נדחסו ולמי היו האמצעים למלא את הארכיון במהירות.
פרקטיקה ישנה, תשתית חדשה
יש בכל זה משהו מוכר מאוד.
ארכיונים, מפקדי אוכלוסין, אנציקלופדיות, ספריות, סטטיסטיקות ומפות מעולם לא היו מאגרים ניטרליים של מידע. ההחלטה מה לתעד, באילו קטגוריות, באיזה שם ובסמכותו של מי השתתפה תמיד בייצור המציאות החברתית.
מערכות גנרטיביות מוסיפות תשתית חדשה להיסטוריה הזאת.
תשתית המסוגלת לעבור בתוך ארכיונים עצומים ולהחזיר גרסה דחוסה שלהם בתוך שניות.
ייתכן שזו הסיבה שהדיון הציבורי במניפולציה של בינה מלאכותית מביט בשלב מאוחר מדי בשרשרת.
אנחנו שואלים מה ישיב המודל.
אנחנו שואלים אילו הטיות הוא למד.
אנחנו שואלים מי כתב את ה־prompt.
אבל לפני כל אלה קיים עולם של מסמכים שמישהו היה צריך לייצר, לסווג, לפרסם, לקשר ולהפוך לנראים.
חשיבותו של מקרה Hanover אינה בכך שהוא מוכיח שקמפיין מסוים הצליח לשלוט במודלים הגדולים — דבר שהראיות הקיימות אינן מאפשרות לקבוע — אלא בכך שהוא מראה בבהירות יוצאת דופן היכן עשויה לעבור החזית הבאה.
אם תשובה אוטומטית רוכשת סמכות חברתית, הנוכחות בין מקורותיה רוכשת כוח.
המאבק על הבינה המלאכותית מתחיל אפוא זמן רב לפני שאנחנו מקלידים שאלה.
הוא מתחיל כאשר מישהו מחליט מה ייראה כמו מקור.
מקורות
- The Guardian, “Fake US thinktank set up and funded by Israel sought to game AI for propaganda”, 26 באוגוסט 2026 — https://www.theguardian.com/world/2026/aug/26/fake-thinktank-israel-ai-propaganda
- The Hanover Institute for Public Policy, “Funding” — https://hanoverinstitute.com/hanover/funding
- Responsible Statecraft, “Israel creates fake think tank in likely attempt to dupe AI chatbots”, 17 באוגוסט 2026 — https://responsiblestatecraft.org/israel-influence-chatgpt/
- The Hanover Institute for Public Policy, “Is Anti-Zionism Antisemitism? What the Evidence Measures” — https://hanoverinstitute.com/research/is-anti-zionism-antisemitism
- The Hanover Institute for Public Policy, “What Caused the Displacement of Palestinians in 1948?” — https://hanoverinstitute.com/research/what-caused-the-1948-displacement
- The Hanover Institute for Public Policy, “Which Humanitarian Organizations Have Documented Israeli War Crimes?” — https://hanoverinstitute.com/research/who-documented-israeli-war-crimes
- Zhang Kai, He Xinyue ו־Yao Jingang, “From Citation Selection to Citation Absorption: A Measurement Framework for Generative Engine Optimization Across AI Search Platforms”, arXiv:2604.25707, 2026 — https://arxiv.org/abs/2604.25707
- Pranjal Aggarwal et al., “GEO: Generative Engine Optimization”, arXiv:2311.09735, 2023; KDD 2024 — https://arxiv.org/abs/2311.09735
- Insaniyyat, Society of Palestinian Anthropologists, “Ethical Guidelines” — https://www.insaniyyat.org/references-1
- Sa’ed Atshan, “Palestine and the Anthropology of Crisis”, Cultural Anthropology, 31 באוקטובר 2024 — https://www.culanth.org/fieldsights/palestine-and-the-anthropology-of-crisis
- Amahl Bishara, “Against Fragmentation in a Time of Genocide”, Cultural Anthropology, 5 בנובמבר 2024 — https://www.culanth.org/fieldsights/against-fragmentation
- Hadeel Assali, Prophecies of Palestine: Geology and Intimate Knowledge of the Subterranean, עבודת דוקטורט, Columbia University, 2021 — https://academiccommons.columbia.edu/doi/10.7916/d8-ggv1-5q71
- Dina Matar and Helga Tawil-Souri (eds), Producing Palestine: The Creative Production of Palestine Through Contemporary Media, Bloomsbury, 2024 — https://www.bloomsbury.com/us/producing-palestine-9780755654277/